שריט סוכנויות יצור והפצה 1976 בע"מ נ' מיכאל ינוקא בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה לתשלום חוב בסך של 301,980 ₪ בטענה להפרת חוזה שכירות.

במוקד טענות הנתבעים הטענה שהסכם השכירות הופסק בהסכמה שהושגה נוכח קשיים כלכליים אליהם נקלעו, טענה אותה מכחישה התובעת מכל וכל.

העובדות

התובעת הינה חברה פרטית ובעלת זכויות החכירה במבנה תעשייתי ברחוב היצירה 2, באור יהודה (להלן: "המבנה"). הנתבעת 1, מיכאל ינוקא בע"מ (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית והנתבע 1, מיכאל ינוקא (להלן: "הנתבע") הינו בעל השליטה בנתבעת.

במסגרת זכויותיה במבנה, לתובעת זכות החכירה בחנות בשטח של 168 מ"ר בקומת הקרקע במבנה (להלן: "המושכר"). בהתאם לחוזה שכירות מיום 7.9.04 השכירה התובעת את המושכר לחברה בשם כרמל אחזקות אי.אל. בע"מ. מספר שנים לאחר מכן, ביום 13.9.10, נכרת הסכם בין התובעת לבין הנתבעת שלפיו שכרה הנתבעת את המושכר באותם תנאים שבהסכם השכירות מיום 7.9.04 (ההסכם בין התובעת לנתבעת יכונה להלן: "הסכם השכירות").

בהסכם השכירות נקבע, בין היתר, שהנתבע יהיה ערב אישית להתחייבויות הנתבעת. עוד נקבע בהסכם השכירות שהנתבעת תשכור את החנות לתקופה של 4 שנים מיום 1.10.10 וכי דמי השכירות יהיו סך של 10,936 ₪ לחדש בתוספת מע"מ (לפי 65.10 ₪ למ"ר).

במהלך ספטמבר 2011, בטרם הסתיימה תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות, פינתה הנתבעת את המושכר ושיקים שמסרה לתובעת חוללו בשל הוראת ביטול. ביום 9.11.11 פנתה התובעת לנתבעים בכתב בדרישה לפירעון החוב המתייחס לתקופה שעד ליום 30.10.11 אך הפנייה לא זכתה למענה. לגורל דומה זכתה פנייה בכתב ביום 2.1.12 וביום 10.9.12 הוגשה תביעה זו.

תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

לטענת התובעת, החלטת הנתבעים לחדול מתשלומים לפי הסכם השכירות ולפנות את המושכר בספטמבר 2011 הייתה חד צדדית והפרה יסודית של הסכם השכירות.

התובעת מכחישה כל טענה שלפיה הסכימה להפסקת הסכם השכירות, וטוענת שיש לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצויים על נזקיה בגין הפרת הסכם השכירות. התובעת טוענת שלאחר מאמצים עלה בידיה להשכיר את המושכר לשוכר אחר מיום 1.5.12 וכנגד דמי שכירות נמוכים יותר של 35 ₪ למ"ר בצירוף מע"מ.

טוענת לפיכך התובעת שיש לחייב את הנתבעים לשלם את מלוא דמי השכירות שלא שולמו עד ליום בו השכירה את המושכר ביום 1.5.12; את מלוא ההוצאות השוטפות עד לאותו מועד (חשמל וארנונה); ואת ההפרש בין דמי השכירות שאמורה הייתה לקבל מהנתבעים לדמי השכירות שקבלה בפועל עד לתום תקופת השכירות שנקבעה.

לטענת הנתבעים, הסכם השכירות לא הופר כלל אלא הופסק בהסכמה.

לגרסת הנתבעים, לקראת ספטמבר 2011 נקלעו הנתבעים לקשיים כלכליים ולפיכך בקשו ממנהל התובעת שיאפשר להם לעזוב את המושכר. מנהל התובעת הסכים לבקשה זו וכך פונה המושכר בהסכמה בסוף ספטמבר 2011. עוד טוענים הנתבעים כי פעילות התובעת לאיתור שוכר אחר איננה עולה כדי קיום חובתה לפעול להקטנת הנזק.

לפיכך, טוענים הנתבעים בכתב ההגנה שאין בסיס לתביעה ויש לדחותה.

בדיון אשר התקיים ביום 13.2.13 הודיעו הנתבעים שביחס לאותם שיקים שמשכה ומסרה הנתבעת לתובעת, וחוללו, חוזרים בהם הנתבעים מהתנגדותם לפירעונם. נוכח הסכמה זו ניתן באותו דיון פסק דין חלקי לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 26,000 ₪. בירור התביעה נמשך ביחס ליתרת סעיפי התביעה.

התובעת תמכה גרסתה בתצהיר מנהלה, יאיר טננבוים. הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהיר הנתבע וכן בתצהירה של רות ינוקא, רעייתו של הנתבע. בדיון שהתקיים בפני היום נחקרו המצהירים ובתום הדיון סכמו ב"כ הצדדים את טיעוניהם בעל פה.

דיון

אין בין הצדדים מחלוקת על כך שיחסיהם מושתתים על הסכם השכירות, אותו הסכם בכתב שנכרת עוד ביום 7.9.04 ואומץ בהסכם מיום 13.9.10.

במוקד טענות הנתבעים עומדת הטענה שלפיה פינוי המושכר במהלך ספטמבר 2011 נעשה בהסכמה, לאחר שבפגישה שהתקיימה בסמוך לכך בין מנהל התובעת, יאיר טננבוים, לבין הנתבע – סוכם על הפסקת השכירות ופינוי המושכר בסוף ספטמבר 2011. למעשה, טוענים הנתבעים שבכך סוכם שתקופת השכירות הקבועה בהסכם השכירות תתוקן ותקוצר כך שתסתיים בסוף ספטמבר 2011.